למצגת
להודעה זו כמסמך Wordנגידת בנק ישראל נשאה היום דברים בכנס "פני החברה לאן" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. להלן עיקרי דבריה. המצגת אותה הציגה מצורפת.
אפתח את דבריי בנתונים מעבודה של ה-OECD (שקף 2), שהשוותה את התוצר לנפש במדינות הארגון בהשוואה לארה"ב, עם חלוקה לגבי הגורמים שמסבירים את הפער בין המדינות השונות לבין ארה"ב. ניתן לראות שב-2011 היה פער של קרוב ל-50% בין התוצר לנפש בישראל בארה"ב. בעבודה זו ניסו גם לחזות כיצד תיראה התמונה בשנת 2060 (שקף 3), בהנחה שהמדיניות במדינות השונות תימשך במגמה הנוכחית, ויימשכו המגמות הדמוגרפיות הצפויות. ניתן לראות שהפער בין ישראל לארה"ב צפוי פחות או יותר להישמר, תוך שישראל צפויה להתדרדר בארבעה מקומות בדירוג המדינות. זוהי כמובן תמונה מטרידה.
המדיניות הכלכלית פועלת תחת מגמות שונות ואילוצים, אם כי עלינו לזכור כמובן שבטווח הארוך ניתן להשפיע גם על מסגרת האילוצים. בין אלו ניתן למנות את המגמות הדמוגרפיות, את המצב הגיאו-פוליטי, את מידת המשילות והיעילות של המגזר הציבורי, את היקפי ההוצאה הציבורית, המיסוי והחוב, וכמובן שגם הסביבה העולמית בה אנו פועלים היא מאוד מאתגרת.
המגמות הדמוגרפיות הצפויות מצביעות על שני גורמים מאוד דומיננטיים (שקף 6). מצד אחד, צפוי שינוי בהרכב המגזרי של האוכלוסייה, תוך גידול במשקלם של המגזר הערבי, ויותר מכך של החרדי, באוכלוסייה. מצד שני צפוי שינוי בהרכב הגילאים – האוכלוסייה בישראל צעירה יחסית לזו של המדינות המפותחות, אבל גם אצלנו יש מגמה של הזדקנות, ושיעור בני +65, שהיום הוא כ-10%, צפוי להגיע לכ-17%.
בשוק העבודה, שיעורי התעסוקה של גברים חרדים ונשים ערביות הם כידוע, נמוכים, וגם אלו שמשתתפים בשוק העבודה במגזרים אלו מתאפיינים, בממוצע, בפריון נמוך ( שקף 10). החדשות הטובות הן שיש שיפור, אם כי איטי, בשיעור התעסוקה של שני מגזרים אלו. אולם, אם נניח הנחה קיצונית, על פיה שיעורי התעסוקה של מגזרים אלו יישארו כפי שהם היום, אנו יכולים להראות (שקף 11) שהמגמות הדמוגרפיות כשלעצמן צפויות לגרוע כ-7% משיעור התעסוקה בטווח הארוך. לכן חשוב שנמשיך להשקיע בגידול ההשתתפות ובהגדלת הפריון במגזר הערבי והחרדי, אחרת, לא רק שלא נדרוך במקום, אלא אף נגדיל את הפער למול המדינות המפותחות. ניתן לראות, למשל, (שקף 12) שבהישגים הלימודיים ישנו כבר היום פער בין ישראל לבין המדינות המפותחות, וניתן להניח שהאוכלוסייה הערבית והחרדית נמצאות כשלעצמן בפער מול האוכלוסייה הכללית בהישגים אלו. המשמעות היא, שבתנאים הנוכחיים, הגידול בהשתתפות בכח העבודה של מגזרים אלו יבוא לידי ביטוי בכניסה לכח העבודה של עובדים המתאפיינים בפריון נמוך.
הנתונים מצביעים על כך שבעשורים האחרונים נשמר הפער מבחינת התוצר לשעת עבודה בין ישראל לבין המדינות המפותחות (שקף 13). בין הגורמים לכך ניתן למנות גם את הסביבה עסקית הלא ידידותית, כפי שהיא משתקפת במדדים בין לאומיים כדוגמת Doing Business, את בעיית התחרותיות הנמוכה ענפים מסוימים, ושיעור השקעה נמוך שמביא למלאי הון שאינו מספק. גם בהסתכלות על התוצר לנפש ניתן לראות שלא סגרנו את הפער בעשורים האחרונים. למרות שבשנים האחרונות, לאור הפגיעה המתונה יחסית של המשבר במשק הישראלי לעומת משקים מפותחים, היינו עדים לצמיחה מהירה יותר בתוצר לנפש אצלנו, לא נרצה כמובן לאורך טווח לקוות להמשך צמצום הפער בין ישראל למדינות המפותחות בהסתמך על גורם זה. שתי המגמות הדמוגרפיות שתיארתי, קרי, הירידה בחלקה של האוכלוסייה בגיל העבודה, והגידול במשקלם של המגזרים ששיעורי התעסוקה שלהם נמוכים יחסית, צפויות לגרוע 1.3 נקודות אחוז מקצב הצמיחה השנתי. בהקשר זה הזכרתי כמובן את השיפור, שהוא עדיין איטי, במגמות התעסוקה במגזר הערבי והחרדי.
הזדקנות האוכלוסייה צפויה להביא לירידה חדה ביחס בין מספר האנשים בגיל העבודה למספר הקשישים מ-5.5 היום, ל-3 בשנת 2050 (שקף 16). המשמעות היא שיהיה צורך בהגדלת ההפרשות לקצבת זקנה, בהוצאה לבריאות, לסיעוד וכדומה, על מנת לשמור על הרמה הנוכחית של הקצבאות והשירותים הללו (שקף 17). סוגיה נוספת עמה יהיה עלינו להתמודד היא סוגיית העוני. בשנים האחרונות ישנה מגמה של גידול בשיעור העוני בקרב משפחות עם עובדים, כאשר היציבות בשיעור העוני הכללי היא תוצאה של גידול במשקלן של המשפחות שבהן אחד או שני ההורים עובדים, כתוצאה ממגמת הגידול בהשתתפות בכח העבודה (שקף 19). התמונה היא למעשה של עובדים שכושר ההשתכרות שלהם אינם מאפשר להם פרנסה בכבוד, ולכן יש גידול במספר המשפחות העניות שבהן אחד או שני מפרנסים. בהקשר זה, הרחבת מענק מס ההכנסה השלילי הנה כלי מדיניות יעיל לטיפול בבעיה, היות והיא ממוקדת בעניים העובדים, ובניגוד למדיניות הקצבאות, אינה כוללת תמריצים שליליים. בטווח הארוך, כמובן שהמפתח העיקרי לפתרון בעיית העוני הנו המשך ההשקעה בחינוך ובהגדלת כושר ההשתכרות.
האתגרים שהצגתי כאן יחייבו הגדלה משמעותית של ההוצאה האזרחית על שירותים כגון חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות, ולו כדי לשמור על הרמה הנוכחית של השירותים, בהינתן השינוי הצפוי בהרכב האוכלוסייה. כדי להבטיח שהשמירה על רמת ההוצאה האזרחית לא תפגע במאמץ החשוב להמשיך ולהקטין את נטל החוב, יהיה צורך להמשיך ולהגדיל את תקבולי המיסים. ניתן להשיג זאת באמצעות שלוש דרכים, כל אחת בנפרד או שילוב כלשהו של שלושתן:
- העלאת שיעורי המס, שמגדילה כמובן את הנטל על הפעילות והצמיחה.
- הערכה מחדש של מערך הפטורים ממס. בהקשר זה, יש לזכור שחלק מהאומדנים לעלות של הפטורים הקיימים (שקף 21) מוטים כלפי מעלה, היות והם אינם לוקחים בחשבון את השינוי שצפוי בפעילות כתוצאה מביטול הפטור.
- הפחתת הכלכלה השחורה והעמקת הגביה. ברור שמבחינת הלשכות לסטטיסטיקה בעולם אמידת היקף הכלכלה הבלתי מדווחת הנה אתגר גדול. אומדן גס מאוד של הבנק העולמי, שיש לו כנראה טווח טעות די רחב, מציג הערכה על פיה הכלכלה הבלתי מדווחת מהווה כ-20% מהתוצר בישראל. בהקשר זה, ישנם מספר מהלכים שנמצאים בדיונים; הגדרה בחקיקה של עבירות מס חמורות כעבירת מקור על פי חוק איסור הלבנת הון, שתאפשר העברת מידע בין הרשות לאיסור הלבנת הון ורשות המיסים, והחמרת הענישה על עברות מס; שיתוף פעולה בין כלל גופי האכיפה והעברת מידע מודיעיני ומקצועי שייעל את האכיפה כנגד עברייני המס; וצמצום השימוש במזומן ובהסבת צ'קים, הנמצא על שולחנה של ועדת לוקר.
ככל שנוכל לעשות יותר בתחום ייעול מערך הפטורים והעמקת הגביה, נוכל להעלות יותר את סך תקבולי המיסים מבלי להעלות את שיעורי המס. עם זאת, להערכתי, התמודדות עם האתגרים שהצגתי תצריך ככל הנראה העלאה כלשהיא של שיעורי המס.